פסק-דין בתיק הפ"ב 9059-10

1.             לאחר שהתנהל הליך של בוררות בפני כב' הבורר שלמה ברויאר בין הקבלן ארלה ברזבסקי לבין המשיבים בנוגע לעבודות בניה שבוצעו בבנין מגורים ברח' אחינועם 15 ירושלים, נתן הבורר את פסק דינו ביום 27.12.09, בו קבע סכום שחייבים המשיבים - המוגדרים על ידי הבורר כ"יזמים" -  לקבלן בגין העבודות האמורות.

2.             פסק הבורר אושר בהסכמת הצדדים האמורים, אליהם הצטרף אחד הדיירים, המשיב 1 דוד היימן, אשר שימש לתקופה מסוימת כחבר בוועד, בפני כב' השופטת רות שטרנברג-אליעז, בדיון מיום 10.5.10; והסכמה האמורה קיבלה תוקף של פסק דין באותו דיון. ההסכמה האמורה הייתה כפופה להחזרת פסק הבורר אליו על מנת שישלימו בהכרעה בנושא אחד שלא שכה להתייחסות בפסק של 27.12.09 (תשלומים במסגרת "ע.ז.ב."); ואכן, הצדדים חזרו לבורר באותו נושא בלבד, ופסק בוררות משלים ניתן על ידי הבורר ביום 25.5.10.

3.             בקשה שהגישו המשיבים לביטול פסקי הבורר של 27.12.09 ו-25.5.10 (שהוגשה בהפ"ב 1133-08-10) נדחתה בפסק דינו של כב' השופט אהרון פרקש מיום 9.12.10.

4.             ביום 15.6.11 הוציא הבורר מתחת ידיו פסיקתא, בה קבע כי החיובים שנקבעו בפסקי הדין שנתן בתאריכים 27.12.09 ו-25.5.10 על שמותיהם של המשיבים בלבד יחולו על רשימה של 28 בעלי דירות לפי הפירוט שמופיע בפסיקתא.

5.             ביום 28.7.11 הגישו המשיבים בקשה לאישור הפסיקתא; ולאחר שהודיע הקבלן ברזסקי כי הוא אינו מתנגד לבקשה, אושר הפסיקתא בהחלטתי מיום 3.10.11.

6.             ביום 26.2.13 הגישו המבקשים ישראל ואטואל מור, בעלי אחת הדירות ברח' אחינועם 15 ירושלים, הבקשה המונחת כעת לפניי, לביטול החלטת בית המשפט בה ניתן תוקף לפסיקתא האמורה. לטענתם, אישורו של בית המשפט ניתן תוך שהמשיבים, אשר בקשו את האישור האמור, הסתירו מבית משפט זה עובדות קריטיות; והבקשה הנוכחית מוגשת רק בפברואר 2013, למרות שהפסיקתא אושרה כבר באוקטובר 2011, רק מאחר שהמבקשים דנן, ודיירים רבים נוספים, לא קבלו כל הודעה אודות הבקשה שהוגשה לאישור הפסיקתא, ולא גילו כלל כי הוגשה בקשה כאמור, עד פברואר 2013, עת הומצאו להם הודעות מכוח החלטת ראש הוצאה לפועל, במסגרת הליכים שננקטו לביית החוב.

7.             לטענת המבקשים, הבורר לא היה מוסמך להוציא את הפסיקתא האמורה, בה נקבע לראשונה כי יש לחלק את החוב כפי שנקבע בפסקי הבוררות, בין כלל הדיירים המופיעים בפסיקתא; וזאת, מאחר שלטענת המבקשים, הם מעולם לא חתמו על שטר בוררות כלשהו, ואף לא הסמיכו את המשיבים להסכים בשמם להצטרף להליך של בוררות. אמנם, באסיפה כללית של הדיירים מיום 7.1.09 הם מינו מתוכם חברים ל"ועד בנייה", ברם במינויים האמורים אין מילה וחצי מילה אודות הליכה אפשרית לבוררות במקרה של סכסוך עם הקבלן. בהקשר זה מציינים המבקשים כי הבורר היה ער, כנראה, לאופיו המוגבל והמוגדר של הועד האמור, וכך יש להסביר כי בפסיקתא מופיעה לראשונה כמשיבה "נציגות ועד הבית ברחוב אחינועם 15 ירושלים" ולא ועד הבניה, שהיה גוף "אד הוק" בלבד. כמו כן טוענים, כי בין אלה המופיעים בפסיקתא נמצאים אף דיירים ששילמו לקבלן את מלוא חובם, ויש אף ביניהם כאלה אשר כלל לא השתתפו בתוכנית ההרחבה שביצע הקבלן, כך שאין להם כל חלק בחוב שקבע הבורר. כן מעלים המבקשים טענות חמורות באשר לניהול הכספי מול הקבלן ואף טוענים כי בוצעו מעילות בכספים האמורים.

8.             בתגובה טענו המשיבים כי הם נבחרו כנציגים של כלל הדיירים לטפל בכל עניין הקשור לביצוע הפרויקט, ועל כן, בחתימתם על הסכם העבודה מול הקבלן, בו כלול סעיף בוררות, פעלו כנציגי הדיירים ושליחיהם. אי לכך, למרות שהבוררות התנהלה אך ורק מולם ולא מול כלל הדיירים, החיובים שקבע הבורר אינם חיובים פרטיים של המשיבים, אלא של הדיירים כולם.

9.             בניסיון להביא להסדר כולל, הזמנתי דיון במעמד הדיירים ליום 23.6.13, בו סוכם כי הדיירים יעשו מאמץ לקיים אסיפה כללית של כל בעלי הדירות ויקבעו בהסכמה את המנגנונים הדרושים לקביעת חלוקה הוגנת של החוב לקבלן. ברם, ניסיונות אלה לא צלחו, ועל כן נשארה על כנה בקשת המבקשים לביטול תוקפה של הפסיקתא.

10.        טענתם המרכזית של המשיבים היא כי פעלו כנציגים של כלל הדיירים, והחיובים שקבע הבורר אינם חיובים אישיים שלהם אלא של כל משתתפי הפרויקט. מתגובת המבקשים עולה כי טענה זו כשלעצמה הינה בעייתית מאד, מאחר שאין דינם של כל הדיירים שווה, מאחר שיש כאלה ששילמו פחות, ואלה ששילמו יותר, ואף יש בין הדיירים כאלה שכלל לא השתתפו בפרויקט.

11.        מעיון בהסכם הבוררות עולה כי חתומים עליו שלושה אנשים תחת הכותרת "נציגי הדיירים": דוד היימן, שלום סננס וראובן שבתאי. מעבר לשלושה אלה, דיירי הבניין לא חתמו אישית על הסכם הבוררות. לא הוגשה כל ראיה המעידה על ידיעת דיירי הבניין אודות החתימה על ההסכם ועל ההליך המתנהל בפני הבורר, או אף על קיומו של פסק בוררות. כאמור, לטענת המשיבים, דיירי הבניין ייפו את כוחם של נציגיהם בוועד הבנייה לטפל בכל דבר ועניין הקשור לפרויקט הבנייה, וייפוי כוח זה כולל אף את ההשתתפות בבוררות בהתאם לסעיף הבוררות שבהסכם העבודה עם הקבלן. אי לכך, מחייב פסק הבוררות את כל הדיירים, ועל כן אין כל פגם בפסיקתא כפי שאושרה.

12.         טענה זו אינה יכולה לעמוד. בסעיף 5 לחוק השליחות, התשכ"ה - 1965 שכותרתו "היקף השליחות", נאמר:

"השליחות חלה - באין הגבלה בהרשאה - על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות, אולם אין היא חלה - באין הרשאה מפורשת לכך -על הליכים לפני בית משפט, בית דין או בורר, ולא על פשרה או ויתור או פעולה בלי תמורה".

          עיננו הרואות, כי יצירת שליחות מסמיכה את השליח לבצע כל פעולה הדרושה לביצוע נושא השליחות, ברם אף אם הוסמך השליח במונחים כלליים, אין בהסמכה הכללית כדי ליפות את כוחו לייצג את השול בהליכים שיפוטיים, לרבות הליך של בוררות, אלא אם כן נקבע כך מפורשות בהרשאה שניתנה לשליח. משמעות הדבר, כפי שמבהיר בית משפט העליון בע"א 569/80 אלסינט בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4), 80, 82), לא רק שאין השליח מוסמך לייצג את השולח בהליך של בוררות ללא הרשאה מפורשת, אלא אף כי לא ניתן יהיה להטיל על השולח כל אחריות בגין תוצאות הבוררות, למרות שבכך עלול הזוכה להיפגע; להלן דברי בית המשפט בנדון:

" כללים אלה סויגו במידת מה על-ידי הוראותיו של סעיף 5(א) לחוק השליחות, לפיו אין השליחות חלה - באין הרשאה מפורשת לכך - על הליכים לפני בית-משפט, בית-דין או בורר, ולא על פשרה או על ויתור או על פעולה בלי תמורה. נמצא, כי בעניינים אלה אין להסיק הרשאה משתמעת מנושא השליחות או ממעמד השלוח או מהנהוג והמקובל, אלא יש ליתן בהם הרשאה מפורשת מאת השולח. באין הרשאה מפורשת, אין לשלוח הרשאה, ובאין הרשאה לשלוח, אין השולח אחראי. תוצאה זו עשויה, לעתים, לפגוע בציפייתו של הצד השלישי, אשר ייתכן שהניח, כי השלוח הוא בעל הרשאה לפנות לבית-משפט או לעשות פשרה או ויתור ופעולות כיוצא באלה, שכן פעולות אלה רגילות הן למעמדו של השלוח. חרף זאת, העדיף המחוקק בעניין זה את האינטרס של השולח, תוך שהשאיר לצד השלישי תרופות מסוימות כלפי השלוח עצמו".

13.        כאמור, במקרה דנן לא הוכח כלל כי ניתנה הרשאה מפורשת של דיירי הבניין לייצוג בבוררות. הקפדת המחוקק לדרישתו להסכמה מפורשת להפנות מחלוקת לבוררות, ולא להסתמך על הסמכה כללית, נעוצה בעובדה כי ההליכה לבוררות טומנת בתוכה ויתור על שתי זכויות יסוד, כמפורט בדבריו של כבוד השופט אליהו מצא בפרשת רע"א 7608/99 לוקי ביצוע פרוייקטים (בנייה) 1989 בע"מ נ' מצפה כנרת 1995 בע"מ, פ"ד נו(5) 156, 163, 164):

"בהסכמה לבוררות כרוכה פגיעה משמעותית בזכות הגישה לערכאות של כל אחד מהצדדים המתקשרים. זו מתבטאת לא רק בוויתורם, למעשה, על הזכות להתדיין לפני בית ^- המשפט, אלא גם בנטילת מגבלות משמעותיות ביחס לאפשרויות ההשגה על הכרעת הבורר בעניינם. הפגיעה בזכות הגישה לערכאות נחשבת למוצדקת רק אם היא אכן נובעת מבחירתו המוקדמת של המתקשר. מכאן אף נובע כי המבחן המשפטי העיקרי להבחנה בין הסכמי בוררות לבין מנגנוני הכרעה מוסכמים אחרים נעוץ בשאלה אם כוונתם המשותפת של צדדים שיצרו מנגנון הכרעה מוסכם - כפי שהיא נלמדת מן החוזה שביניהם או מן הנסיבות - הייתה להגביל את יכולתם לפנות לערכאות לבירור הסכסוך שביניהם, בדומה להגבלות המוטלות בחוק הבוררות ( . . .) זאת ועוד, מחשיבות מעמדה של זכות הגישה לערכאות מתחייבת המסקנה כי להוכחת הכוונה להתקשר בהסכם בוררות תידרשנה ראיות ברורות. בהיעדר ראיות משכנעות לקשירתו של הסכם בוררות תתחייב המסקנה כי הסכם כזה לא נקשר." (ההדגשה שלי - ב.ג.)

14.        המקרה שלפניי ממחיש כאלף עדים את הצורך בהקפדה האמורה כי הסמכה כללית של נציגי דיירים לא תשמש כהסמכה מספיקה להתדיינות בבוררות ללא הרשאה מפורשת או, לחלופין, בהשתתפות פעילה של הדיירים עצמם. במקרה דנן, הדיירים חלוקים ביניהם באשר לתקינות הניהול הכספי של נציגיהם, וישנן טענות קשות מאד כלפי חלק מחברי הועד. בנסיבות כגון דא, בה בעת שמעלים הדיירים טענות נגד אותם מייצגים, אין כל אפשרות לקבל את טענת הייצוג של חברי הועד באופן שיחייב את כלל הדיירים וימנע מהם מלפנות לערכאות על מנת לדרוש את הסעדים המגיעים להם.

15.        אשר על כן, בהעדר מתן הסמכה מפורשת לחברי ועד הבניה להשתתפות בהליך של בוררות עם הקבלן, הרי בחתימתם על סעיף הבוררות בהסכם העבודה חרגו המשיבים מסמכותם כמייצגי הדיירים, ועל כן גם השתתפותם בבוררות נעשתה ללא סמכות. אי לכך, יוצא, מצד אחד, כי פסקי הבוררות עצמם, מ-27.12.09 ו-25.5.10, הינם בעלי תוקף מלא, מאחר שכבר אושרו בפסקי דין של בית משפט זה, כמפורט לעיל. אלא, שמצד שני, לא הייתה לבורר כל סמכות להוציא פסיקתא המעבירה את האחריות לתשלום החוב שקבע, לכתפיהם של כלל הדיירים. הדיירים עצמם לא היו צד לבוררות, חברי הועד לא ייצגו אותם ללא הרשאה מפורשת, ושאלת חלוקת החוב בין הדיירים לבין עצמם מעולם לא נדון על ידו. מסקנתי היא, אפוא, כי האישור שניתן לפסיקתא שבמחלוקת, ניתנה בטעות וללא שתיחשפנה בפני בית המשפט מלוא העובדות הרלוונטיות, שאם היו ידועות, היו מחייבות כי הפסיקתא האמורה תועבר לכלל הדיירים לתגובתם עובר למתן כל החלטה לאישורה.

16.        אמנם, ביטול הפסיקתא משמעו כי החוב לקבלן שוב אינו מוסדר מבחינת חלוקתו הפנימית בין הדיירים, ועל כן, עד להכרעה כלשהי בשאלה זו, לא יוכל ראש הוצל"פ להכריע בדבר שאלת החלוקה האמורה בליכי הגבייה המתנהלים לפניו. בהקשר זה, אין לי אלא לחזור על האמור בהחלטתי מיום 13.2.14 :

"ככל שהחלטת בית המשפט תעורר אצל מי מבין הצדדים את הצורך לתבוע צדדים נוספים, פתוחה הדרך בפניו לעשות כן כפי שיראה לנכון, בין אם בדרך של בוררות חדשה ובין אם בדרך של הגשת תביעה בבית המשפט."

17.         אני מחייב בזה את המשיבים 1 - 3 בהוצאות משפט לטובת המבקשים בסך 20,000 ש"ח.

ניתן היום,  ט"ז ניסן תשע"ד, 16 אפריל 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: